שגרירי אלטרה ישראל מספרים כיצד התאהבו בריצה!
דוד פוגל: “תמיד רצתי בשביל לשמור על הכושר אבל ברגע שנכנסתי לשטח התאהבתי. ומאז אני שם.”
יובל שרביט: “התחלתי לרוץ בעקבות המלצה של חבר לעבודה מיד אחרי הפסקת עישון, הציע להחליף התמכרות בהתמכרות, ההתאהבות הייתה מידית וכשגיליתי את ההרים והטבע זה נהפך להיות החבר הכי טוב שלי והפסיכולוג הכי טבעי לי, צאו לטבע 😉”
ניר מצליח: “התחלתי לרוץ על מנת לשפר את הכושר והבריאות, אך מהרגע שהתחלתי לראות את הנופים המדהימים שנפתחים בפניי במהלך ריצות שטח, התאהבתי בריצה.”
שמרית שולמן: “מה שגרם לי להתאהב בריצה זה האתגרים שהיא מספקת לי יום יום.
זה יכול להיות אתגר של ריצת אולטרה ארוכה או לפעמים אפילו לצאת לאימון ריצה סתמי וקצר כשלא מתחשק או כשחם מידי או גשום מידי זה אתגר שכיף לצלוח אותו.”
דלית לוין: “אחרי שנים שרצתי בהנאה בשביל הכושר, הבריאות, ותחושת הישגיות, התאהבתי בריצה שנפצעתי בפעם הראשונה והייתי מושבתת ל6 שבועות.
משהו השתנה בתפיסה שלי ואז הבנתי שריצה זה חלק בלתי נפרד ממני ושאני רוצה להמשיך לרוץ כל חיי.”
אבי כהן: “התחלתי לרוץ לפני כ10 שנים, כדי להוריד משקל עודף ולסגל אורח חיים בריא, התאהבתי בריצות שטח אקזוטיות לאחר הגעה במקרה לאולטרה מרתון קשוח בג’ונגל של ויאטנם..מאז סף הריגוש רק עולה 😊”
חזי אברס: “ההתחלה היתה למעשה במהלך ארוחת שישי משפחתית, כשגיסי הרץ הציע לי להרשם איתו לחצי מרתון תל אביב. התגובה היתה: אודי על מה אתה מדבר.. בדרך למקרר אני מזיע..
אבל משהו שם קרה ובאותו רגע החלטתי שאני נרשם ל-10 ק״מ. המחשבה אז על המרחק והאתגר הלא הגיוני הזה הוציאה אותי בבוקר לרוץ ולהתאמן.
היום כרץ אולטרה זה עדיין הדרייב שלי. האתגר. השטח. המרחק. התהליך ותחושת המסוגלות העצמית גורמים לי לצאת החוצה להתמיד לקראת האתגר הבא.”
נועה ברקמן : “כשהייתי בת 8, מספר חברים ואני הקדמנו לחוג קרב מגע, הייתה לנו כחצי שעה להעביר עד תחילת השיעור. החלטנו לבדוק מי יכול לעשות יותר סיבובי ריצה באיצטדיון מבלי לעצור.
ילד אחד עצר ואחריו עוד אחד ולבסוף נשארתי להקיף את המרגש לבדי כשחבריי מעודדים אותי מהצד. רצתי עד שהגיע הזמן בו מתחיל החוג.
זו הייתה תחושה נפלאה של מסוגלות! אחר כך חישבנו את המרחק, רצתי 5 ק”מ. הייתי בעננים – גאה ומאושרת! אולם, רק כעשר שנים מאוחר יותר התחלתי באמת להתאמן ולרוץ למרחקים ארוכים. “
